החלטה בתיק רע"א 1704/12

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (סגן הנשיאה השופט ש' ברלינר) מיום 29.1.2012 בע"ו 33116-01-12, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הועדה הפסיכיאטרית המחוזית בבית החולים טירת הכרמל (להלן: הועדה המחוזית) מיום 10.1.2012, בה הוחלט להאריך את אשפוזו הכפוי של המבקש בשלושה חודשים נוספים.

רקע עובדתי, החלטת הועדה המחוזית ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.       המבקש הינו גבר בן 45 (יליד 1967), אשר סובל מזה שנים מסכיזופרניה פרנואידית ואשר בעברו למעלה מעשרה אשפוזים קודמים בכפייה. תחילתו של האשפוז הנוכחי ביום 10.12.2010 (מועד הוצאת הוראת האשפוז) והוא הוארך לאחר מכן על ידי הפסיכיאטר המחוזי ועל ידי הועדה המחוזית בהתאם לסמכותם בסעיף 10 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: חוק הטיפול בחולי נפש או החוק). בהחלטתה מיום 10.1.2012 האריכה הועדה המחוזית את האשפוז הכפוי של המבקש לתקופה של שלושה חודשים נוספים, עד ליום 10.4.2012. כאמור לעיל, ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 29.1.2012. מכאן הבקשה שלפני.

2.       למען שלמות התמונה וכבר בראשית הדברים יצויין כי לא מדובר בפעם הראשונה בה מערער המבקש על החלטות הועדה המחוזית בנוגע לאשפוזו הכפוי. בית המשפט המחוזי ציין בראשית פסק דינו (בסעיף 3 לפסק הדין) כי שלושה ערעורים שונים שהגיש המבקש במהלך שנת 2011 על המשך אשפוזו הכפוי נדחו, מחמת מצבו הפסיכוטי והצורך להמשיך לאשפזו בכפייה על מנת לטפל במצבו הנפשי וכן על מנת לטפל במחלת הסכרת ממנה הוא סובל. גם בבית משפט זה ניתנו בעבר שתי החלטות בנוגע לבקשות רשות ערעור שהגיש המבקש על ערעורים שנדחו בבית המשפט המחוזי [ראו החלטתו השופט ח' מלצר בבר"ם 9791/09 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 24.12.2009) והחלטתו של השופט ע' פוגלמן ברע"א 5069/11 פלוני נ' מדינת ישראל/בי"ח טירה (לא פורסם, 24.7.2011)].

3.       על מנת להאריך את האשפוז הכפוי, פנה מנהל המחלקה בבית החולים (להלן: המנהל) לועדה המחוזית, בהתאם לסעיף 10(ג) לחוק, ופירט את הנימוקים להארכת האשפוז הכפוי (להלן: טופס ההפניה). בטופס ההפניה פורטו עברו הפסיכיאטרי של המבקש, מצבו הנפשי בהווה, הטיפול התרופתי שניתן למבקש, המסוכנות העצמית והמסוכנות לאחרים, יעדי אלימות אפשריים ועמדת המשפחה. אמנע במסגרת הנוכחית מלפרט יתר על המידה, על מנת לשמור על פרטיותו של המבקש, ואסתפק בהבאת תמצית הדברים:

א.         עברו הפסיכיאטרי של המבקש, כפי שעולה מטופס ההפניה, כולל אשפוזים חוזרים משנת 2001 ועד היום, על רקע מצבים פסיכוטיים חריפים, בהם סיכן את עצמו ואת הסובבים אותו. מטופס ההפניה עולה שישנו דפוס חוזר לפיו המבקש מאושפז בכפייה לתקופה מסוימת, במהלכה הוא מטופל ומיוצב תרופתית וכתוצאה מכך משוחרר מהאשפוז. עם שחרורו, מפסיק המבקש ליטול תרופותיו ומתדרדר שוב למצב פסיכוטי פעיל המאופיין באלימות פיזית כלפי הסובבים אותו (לרבות ניסיונות הצתה חוזרים ונשנים ואיומים לפגוע בבני משפחתו). בעקבות זאת, הוא מאושפז שוב, וחוזר חלילה (ובלשונו של השופט ע' פוגלמן בהחלטתו בעניינו של המבקש ברע"א 5069/11 - "מעגל קסמים מצער"). מטופס ההפניה עולה עוד כי לאחר שניכרה יציבות במצבו הנפשי של המבקש, הוא הועבר בשלב מסוים לסטטוס אשפוז יום. אלא שהמבקש לא חזר מהחופשות, הפסיק ליטול תרופותיו, הסתגר בביתו והזניח עצמו, ושוב חלה נסיגה דרסטית במצבו הנפשי והגופני. משנכשלו ניסיונות בני המשפחה והגורמים המטפלים לשכנע את המבקש לחזור בכוחות עצמו, הוצאה הוראת אשפוז ושוב טופל תרופתית עד לייצוב מצבו.

ב.                   בנוגע למצבו הנפשי של המבקש בהווה נאמר בטופס ההפניה כי קיים שיפור במצבו הנפשי של המבקש וכי ניתנו לו שתי חופשות בליווי אחיו למספר שעות. יחד עם זאת, נאמר כי מחשבות השווא והזיות השמיעה ממשיכות להתקיים, ובין היתר כי המבקש סבור שאינו חולה במחלת הסכרת כלל ומסביר את רמות הסוכר הגבוהות בדמו בהסברים שונים המנותקים מהמציאות והקשורים בקשר ישיר למחשבות השווא מהן הוא סובל. עוד נאמר בטופס ההפניה כי לא ניתן לתת למבקש לצאת לחופשות ארוכות ללינה בבית, מכיוון שהוא עלול להפסיק את הטיפול התרופתי. בנקודה זו מן הראוי לציין כי הטיפול התרופתי שניתן למבקש כולל מספר תרופות פסיכיאטריות, כשכל אחת מהן יש ליטול מספר פעמים ביום, וגם טיפול תרופתי יומי במחלת הסכרת ממנה הוא סובל. המסוכנות העצמית של המבקש הוגדרה בטופס ההפניה כ"גבוהה" מאחר שהמבקש מפסיק את טיפולו התרופתי ולא מגיע למעקב אחרי שחרור לחופשות וכך בכל פעם מתחיל טיפולו התרופתי מחדש. כמו כן, נאמר כי קיים יעד אלימות אפשרי מכיוון שהפסקת הטיפול התרופתי (הן הפסיכיאטרי והן למחלת הסכרת) עלולה לסכן את המבקש ואת סביבתו. בטופס ההפניה מצוינת גם עמדת משפחתו של המבקש אשר תומכת באשפוזו ומודעת למסוכנות שעלולה להיגרם לבריאותו ולסובבים אותו אם ישוחרר.       

ג.          לאחר כל אלה נאמר במסגרת הדיון והסיכום בטופס ההפניה כי מצבו הנפשי "יחסית מוסיף ומשתפר", כי המבקש קודם לחופשות קצרות בביתו בליווי אחיו וכי מדובר בחופשות קצרות למשך 24 שעות לכל היותר, מחשש להפסקת הטיפול התרופתי ולנסיגה משמעותית. צויין כי העובדה שהמבקש מקבל חופשות קצרות אין פירושה שהוא יכול לעמוד בתוכנית טיפול עצמאית ולחיות לבדו בשכירות כרצונו, וכי למרות השיפור במצבו המבקש עדיין אינו יציב. לבסוף צויין כי המסקנה של המנהל הינה שיש לשלב את המבקש במסגרת הוסטל כוללנית שמתאימה למצבו הנפשי, כך שניתן יהיה להחזיק את המבקש ברמיסיה ארוכת טווח, ללא אשפוזים ונסיגות, אך המבקש מתנגד למסגרת כזו בשלב זה. נאמר כי בני משפחתו מנסים לשכנעו להשתלב במסגרת הוסטל, וככל שניסיונות השכנוע יצלחו ניתן יהיה לשלבו במסגרת זו בעתיד.

4.       ביום 10.1.2012 התקיים דיון בפני הועדה המחוזית, בו ניתנה למבקש אפשרות להשמיע עמדתו ונשמעו גם טיעוני בא כוחו. בתום הדיון קבעה הועדה כי קיימת מסוכנות עצמית ומסוכנות לסביבה ברמה בינונית, והחליטה על הארכת אשפוזו הכפוי של המבקש לתקופה של שלושה חודשים עד ליום 10.4.2012, בהתאם לסעיף 10(ג)(2) לחוק. הועדה נימקה את החלטתה בדבר הארכת האשפוז הכפוי כך:

"אצל המטופל אובחן שיפור ובעקבותיו הקלו על תנאי אשפוזו. עם זאת העולם הבדיוני-הזייתי קיים ותופס תפקיד ניכר בדרך חשיבתו ובפעולתו. ממשיך לדבר על "קלאודיה האלוהים" [ו]משוחח איתה באופן קבוע, "המציא" תחתונים העוזרים לשב"כ לגלות פדופילים ורוצחים באמצעות GPS. בעצם בתכני החשיבה לא חל שום שינוי ותכנים אלה משפיעים על התנהגותו הלא צפויה. שחרורו כרגע עשוי לסכן את עצמו ואחרים. עדיין זקוק למסגרת תומכת ומגינה. אנו משאירים את הסטטוס על כנו ומאריכים את האשפוז הכפוי למשך 3 חודשים נוספים".

5.        המבקש ערער על החלטת הועדה המחוזית לבית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון שמע בית המשפט המחוזי את טיעוני הצדדים ואת עמדת בני משפחתו של המבקש (אמו ואחיו המשמש כאפוטרופוס על גופו ורכושו של המבקש). בהחלטתו מיום 29.1.2012 ציין בית המשפט כי "לבני המשפחה רצון טוב ונכונות לעזור למערער [המבקש], אך התמונה הכוללת מראה שהמשפחה כולה, יחד עם המערער [המבקש], נקלעת למצבים קשים ביותר כאשר שהותו מחוץ לבית החולים מתארכת. אז הוא מפסיק מיד את הטיפול ואת לקיחת התרופות, נקלע למצב נפשי קשה ונעשה מסוכן לעצמו באשר לסכרת וגם לאחרים (ר' מקרה שבו גרם לשריפת הדירה בה התגוררה המשפחה)".

          בית המשפט ציין כי באת כוח המבקש הפנתה את עיקר טענותיה כנגד הסיפא של החלטת הועדה בה נאמר כי המבקש זקוק למסגרת תומכת ומגנה אשר יכולה לבוא לידי ביטוי בשהות בהוסטל, אך מסגרת כזו אינה בנמצא עבורו ואין הצדקה לכפות עליו אשפוז בגין כישלון המערכת לספק לו את המסגרת הנדרשת מחוץ לבית החולים. בהתייחסו לנקודה זו קבע בית המשפט כי "יש להצטער על כך שהמערכות התומכות בחולי הנפש מחוץ למסגרת האשפוז אינן בנמצא או אינן ברות השגה במקרים רבים...יחד עם זה, לצורך החלטה באשר להמשך האשפוז עליי לשקול את המציאות כפי שהיא". בית המשפט קבע כי לגבי המערער המצב ברור, כאשר כל שחרור מאשפוז מוביל להתדרדרות והחמרה במחלה ולמסוכנות לעצמו ולסביבה. בית המשפט קבע כי כאשר מדובר במסוכנות הנגרמת מחמת המחלה והמצדיקה את המשך האשפוז יש לבחון אותה "על רקע מכלול הנתונים של החולה, עברו והתפתחות ומצב מחלתו. מכך אנו מסיקים את אשר צפוי לקרות עימו אם ישוחרר". בית המשפט ציין כי החוק קובע שאשפוז בכפייה מוצדק כאשר המבקש עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי או לא מיידי, כל עוד קיים קשר ברור וממשי של וודאות קרובה כי סמוך מאד לשחרורו מהאשפוז "יחזור ויתממש הגלגל החוזר".

          בית המשפט קבע כי הסיכון הקיים בחולה לאחר השחרור, מוגבר בהעדר מסגרת תומכת, מטפלת ומגינה, מחוץ לבית החולים. בית המשפט מצא לנכון לציין כי "החולה אינו אשם בכך שהמסגרות הכלליות או הסידורים הספציפיים לגביו לא התממשו או אינם ברי יישום..." אך גם הבהיר כי "הכישלון בהשתלבות המערער במסגרת חוץ אשפוזית נובע גם מסירובו שלו או חוסר יכולתו במצבו הנוכחי להשתלב במסגרת כזאת, ולא רק מהיעדר מסגרת חיצונית זמינה". לפיכך, קבע בית המשפט כי במצבו הנוכחי של המבקש, אין מנוס מהמשך האשפוז ודחה את הערעור.

טענות הצדדים

6.       המבקש, המיוצג על ידי הסיוע המשפטי, הגיש את הבקשה שלפני, שהוכתרה בכותרת "דחופה", רק ביום 27.2.2012, בחלוף חודש ממועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה טוען המבקש כי החוק קובע רשימה סגורה של עילות שבהתקיימן ניתן לשלול את חירותו של אדם ולאשפזו בכפייה, וכי אף אחת מהעילות האמורות אינה מתקיימת בעניינו; כי הדיבור אודות חשש להפסקת הטיפול התרופתי או להתדרדרות במצבו של המבקש ובדבר החשש לסכנה לעצמו ולאחרים בעתיד הינו דיבור "סתמי" שאינו עומד בתנאי הקבועים בחוק לשלילת חירותו המתמשכת של המבקש; כי בבואה של הועדה להאריך את אשפוזו הכפוי של אדם חובה עליה לבחון מחדש את ההצדקה והצורך בהמשך הפגיעה החמורה בחירותו; כי הועדה נדרשת לפרט את נימוקיה בדבר נחיצות המשך האשפוז הכפוי, לאור לשון סעיף 10(ד) לחוק בדבר "שכנוע"; וכי הביקורת השיפוטית על החלטת הועדה חייבת להחמיר עימה "ולדקדק על קוצו של יוד".

          לטענת המבקש, החשש שהביע הועדה הוא "חשש ספקולטיבי" שאינו מבוסס על ראיות ואינו עובר את מבחן הוודאות הקרובה. המבקש טוען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מאפשרת להאריך את אשפוזו הכפוי של אדם בשל עבר רחוק ו"גלגל חוזר", מבלי שנדרשת בדיקה ספציפית ומפורשת לכל מקרה לגופו. בנוסף, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה כשהתעלם מטענת המבקש בדבר היעדר קיומה של חלופת אשפוז, כאשר לטענתו משמעות הארכת האשפוז הכפוי בנסיבות העניין הינה הלכה למעשה ענישת המבקש אך ורק עקב היעדר חלופת אשפוז, תוך פגיעה בלתי מידתית בזכותו החוקתית לחירות. לאור כל האמור לעיל, טוען המבקש כי ישנה הצדקה ליתן רשות ערעור, כיוון שמדובר במקרה חריג המעורר סוגיה בעלת חשיבות ציבורית ועקרונית.

7.       בהתאם להחלטתי מיום 1.3.2012 התבקשה המשיבה להגיש תשובה לבקשה ולהתייחס לטענת המבקש כי ניתן לשלבו במסגרת טיפולית מחוץ לבית החולים חלף המשך האשפוז הכפוי. בשים לב למאטריה בה עסקינן, התבקשה תשובת המשיבה עד ליום 13.3.2012.

8.       בתשובתה טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף. בפתח התשובה מציינת המשיבה כי החלטות האשפוז השונות בעניינו של המבקש ניתנו כולן מתוך חשש לשלומו של המבקש ומתוך חשש לפגיעה בזולת. עוד צויין כי במהלך תקופת האשפוז האחרונה נעשה ניסיון לקדם את המבקש והוא הועבר לסטטוס של אשפוז יום (ללא לינה בבית החולים). אלא שכתוצאה מכך חלה שוב נסיגה דרמטית במצבו הנפשי והמבקש הפסיק שוב ליטול את תרופותיו, וכתוצאה מכך נדרשה הוראת אשפוז נוספת.

          באשר למצבו הנפשי כיום, מציינת המשיבה כי חל שיפור מסוים, שבעקבותיו הוקלו במעט תנאי האשפוז (המבקש זוכה לחופשות קצרות, בהשגחה צמודה של בני המשפחה). עם זאת, כפי שצויין בטופס ההפניה המבקש ממשיך לטעון כי כלל אינו חולה במחלת נפש והעולם הבדיוני-הזייתי ממשיך לתפוס תפקיד ניכר במחשבתו ובהתנהגותו של המבקש. לפיכך, המליצו הרופאים המטפלים במבקש להאריך את האשפוז הכפוי בשלושה חודשים נוספים, מן הטעם שכל מסגרת אחרת תיצור סיכון למבקש ולסביבתו. כמו כן, המליצו הרופאים המטפלים כי בטווח ארוך המסגרת המתאימה למבקש תהיה מסגרת הוסטל כוללנית, אך בשלב זה המבקש מתנגד למסגרת כזו ודורש לחיות באופן עצמאי בדירה שכורה.